“יש ויכוחים והתנגדות של משרד המשפטים, בעיקר סביב הטענה שלא יתאפשר לעבריינים לבנות חיים מחדש ולהשתקם”, מספר ח”כ פורר. “בסוף הרי מבינים שהסיפור הזה חוזר על עצמו. אם פדופיל שהורשע לא יטפל בבעיה, הוא ימצא עצמו שוב עובר את אותה עבירה. אם יש מישהו שמסתובב בין הילדים, ראוי שהציבור ידע על כך ויוכל להתגונן מפניו”. 

לדברי ח”כ פורר, הוא נדרש להצעת החוק לאחר פנייה שהגיעה אליו. “סיפרו לי על גן ילדים שבו אחד האבות הוא פדופיל מורשע”, הוא אומר. “יש מקום להקים מאגר כזה, ואני מקווה שיתחיל תהליך חקיקה בנושא”.

“גישת ‘יהיה בסדר’”

לפי דו”ח שערכה הכנסת ב־2010 עולה כי מדי שנה מורשעים בממוצע כ־100 עבריינים בעבירות מין בקטינים מתחת לגיל 13, כאשר אין קרבה משפחתית בינם לבין הקורבן או שהזיקה בינם אינה ידועה. בעניין זה ראוי לעשות הבחנה בין פדופיליה, הפרעה פסיכולוגית־מינית שמשמעותה משיכה מינית לילדים, לבין עבריין מין שמנצל ילדים מינית והוא אינו בהכרח פדופיל.

על פי החוק, יחידת צור של שירות בתי הסוהר אמורה לפקח אחרי עברייני מין, ובהם פדופילים, שהשתחררו מבתי הסוהר והוגדרו כבעלי מסוכנות בדרגה בינונית ומעלה. נכון לסוף שנת 2015, עמד מספרם על 1,049 איש. תנאי הפיקוח נקבעים על פי סוג העבירה שבה הורשע עבריין המין וכוללים הרחקה ממקומות שבהם נמצאים ילדים, ואף איסור על השימוש בטלפונים ניידים או מחשב. תוקף צו הפיקוח הוא עד חמש שנים.

“אחרי פרק הזמן הזה תם הפיקוח וזהו, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים”, מבהיר אלירן מלכי, עיתונאי ובעל הבלוג “פרוקטובלוג”, שמפרסם מאגר שמות ותמונות של פדופילים מורשעים. “פדופיליה היא מחלה נפשית שאין לה ריפוי, אי אפשר לקחת כדור ולרפא אותה. הסירוס הכימי מוצע כפתרון, אבל אין מספיק מחקרים על יעילותו, וגם אם הוא מפחית את הסיכון, מדינת ישראל לא מוכנה לממן את הטיפול”.