אבי דוביצקי צייד הפדופילים הלאומי

Criminal Flashes
המשטרה עוצרת את אבי דוביצקי

ואטסאפ ליצירת קשר

אבי דוביצקי צייד הפדופילים ונתפסו על חם נוסד ב 2013

אסתר חזן אמא חד הורית כנגד עו”ד אסף דוק

אסתר חזן נגד עו”ד אסף דוק ו ניב אביטל שדרשו ממנה מיליון שקל

אסתר חזן היא אם חד הורית שהייתה חייה מהיד לפה. מצבה הגיע לפשיטת רגל כאשר ביום בהיר מתעוררת תביעה תשפטית בגלל שיתוף פוסט שראתה בפייסבוק שהזהיר מפניו של ניב אביטל, תקליטן מנתניה, אשר נעצר שבא לפגוש ילד בת 13 שהכיר בחדר וואלה צט. עו”ד אסף דוק ו עו”ד גיא צברי כתבו בתביעה שבגלל שיתוף הפוסט הם שורדים בשמו של ניב אביטל מיליון שקל. אסתר הייתה עוקבת אחרי הפוסטים של אבי דוביצקי והבינה שאם מישהו בא למפגש ואבי דוביצקי צילם את המפגש כנראה שהוא לא בא למקום בשביל לתרום אוכל לנזקקים. 

עו”ד אסף דוק המליץ ללקוח להשמיד טלפון 

אסתר יצרה קשר אם אבי דוביצקי וסיפרה לו על כתב התביעה שהוגש כנגדה ואת הדרישה הכספית ולא ידעה מה לעשות. אין לה כסף לעורך דין ובאותו זמן ממילא הייתה תחת צו כינוס נכסים והייתה משלמת כל חודש תשלום בתקווה שיום אחד לחיים רגילים בלי בעיות כלכליות.

אבי דוביצקי סיפר לאסתר שניב הודה בפניו שלא מדובר למעשה בלשון הרע ואף ביקש סליחה ושלח לידה את ההתכתבויות שניו לו עם ניב אביטל. מה שהיה מקומם ביותר זו העובדה שניב אביטל טען שבא לפגוש בגירה שהכיר ברשת ושההתכתבות שהוצגה הייתה מזויפת.

אבי דוביצקי שם לעצמו למטרה לעזור לאסתר בתביעה בגלל שלדעתו לא מגיע לניב אביטל אגורה שחוקה. אבי התיעץ עם עו”ד יובל חרש וזה פעל להזמין את תיק החקירה מהמשטרה בשביל לקבל את חומר החקירה ולראות האם ניב איבטל טען באמת שההתכתבות מזויפת. איש לא הופתע לראות שמה שניב אביטל אמר במשטרה ומה שכתב בתביעה היו שונים לחלוטין. עו”ד יובל חרש מיהר להציג את חומר החקירה לשופט שדן בתיק ו התובע ו עורכי דין נכנסו לפניקה מטורפת. לא היה להם מוגש מה יעשו עכשיו. הלקוח שלהם הודה במשטרה וביקש סליחה!

 

 

בבית משפט השלום

בנתניה

                                                                       ת”א 42937-11-17

         

בעניין:

ניב אביטל

 

 

 

באמצעות ב”כ עוה”ד גיא צוברי ו\או אסף דוק

החשמונאים 119, ת”א

פקס: (03) 762-1401

 

 

 

 

– נ ג ד –

      התובע

 

5. אסתר אתי חזן

    (איננה מיוצגת)

 

 

 

 

          

תצהיר עדות ראשית מטעם נתבעת 5

אני הח”מ, אסתר אתי חזן, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהירה בזאת כדלקמן:

  1. אני עושה תצהיר זה כתצהיר עדות ראשית מטעמי בתובענה דנן.
  2. אני מצהירה, כי כל האמור בבקשה זו הנו אמת ונכון וידוע לי מידיעה אישית, זאת ועוד כל הקשור לנוסח המשפטי ידוע לי לאור יעוץ משפטי שקבלתי.
  3. עוד בפתח הדברים אבקש להעיר כי כל המופיע בתצהירו של התובע או אביו, אינו מענייני ו\או קשור אלי אלא לאבי דוביצקי, שכן לא אני “תפסתי על חם” את התובע אלא אבי דוביצקי.
  4. יתרה מכך, אף לשיטתו של בית המשפט מדובר בפעילות שלי שהיא בעלת עניין רב וחשיבות ציבורית רבה – מיגור תופעת הפדופילים בארץ, ומשכך עומדות לזכותי כל ההגנות הקבועות בלשון החוק.
  5. לדעתי בשנים האחרונות קיימת עדות לתופעה הולכת ומתגברת של תביעות לשון הרע שכל תכליתן להרתיע ולהשתיק אנשים או פעילים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית.
  6. המבקשת תוסיף ותטען כי תביעה היוצאת נגד שימוש שעשה אדם בחופש הביטוי שלו בקשר לנושא בעל חשיבות ציבורית, דינה להידחות.
  7. עוד בפתח הדברים יובהר כי המחלוקת דנן הינה בין המבקש למשיב 1 (“דוביצקי”) כפי שנטען לכל אורך ההליך המשפטי בתיק דנן, וזו בלבד. המבקש מנסה בכל כוחו ל”העלים” את מחדלו של המבקש, אשר ברור נתפס בקלקלתו ע”י משיב 1 וכעת מנסה לטאטא זאת מתחת לשולחן.
  8. אטען שגם אני רק “נפגעת צד ג'” בסכסוך הקיים שבין התובע לאבי דוביצקי.
  9. אדרבא, עיון ב”פרסום” מלמד שלא רק שלא הייתה כוונה לפגוע או מניעים לא ראויים אחרים, אלא דווקא על תום ליבה של המבקשת.
  10. לאחר מאמצים רבים הוגש לאחרונה לתיק בית המשפט ראיה חדשה בצורה של דו”ח תפיסת מעצר (פעולה) של התובע ע”י משטרת ישראל, עת התובע הגיע למפגש עם קטינה בת 13 ברמת-גן.
  11. התובע העלים עובדה מאוד חשובה בכתב התביעה כי בתאריך 04.2014 עת נחקר במשטרת ישראל (בפני רס”ב שלמה חזון) הוא אישר והודה בכל אשר יוחס לו בתלונה למשטרה אשר הוגשה כנגדו ע”י אבי דוביצקי, לא רק שהעלים עובדה זו, אלה הרחיק לכת ובתביעתו וטען כי השיחות שהוצגו בהם נראה התכתבות של התובע עם אבי דוביצקי אינם נאמנים למקור.
  12. אין זה מקרי שניה אביטל לא צירף תצהיר מטעמו כאשר הוא התובע בתיק, ולא אבא שלו, שהגיש תצהיר.
  13. להלן, בקליפת אגוז, תמצית עיקרי הדברים מתוך חקירת התובע ע”י משטרת ישראל:
  14. התובע אישר כי התכתב עם ילדות בנות 13 14 ו 15 ב”וואלה צ’ט” במרשתת.
  15. התובע אישר כי התכתב על אבי דוביצקי (אשר התחזה לילדה העונה לשם “טל כהן” והזדהתה שהיא בת ה 13) ומשם עברו לשוחח באמצעות האפליקציה “וואטסאפ” והתובע התכתב ממספר הנייד שלו (שמספרו 052-2555112) עם אותה ילדה בת 13.
  16. התובע אישר כי רצה להיפגש עם הילדה.
  17. התובע אישר שרשם כי מטרת הפגישה זה “נשיקות ומזמוזים, ותבואי סקסית.”
  18. התובע אישר בפני החוקר את תוכן השיחה שהתנהל בין התובע לאותה ילדה בת ה 13.
  19. התובע אישר כי ברכבו נמצא קונדום בצד של הדלת.
  20. על פי דו”ח הפעולה המשטרתי, המצ”ב, נמצא ברכב של התובע גם בקבוק וודקה, וקונדום, וכאשר נעצר התובע ע”י השוטרים “גמגם, נראה מפוחד ולחוץ מאוד” ורועד ובתשובה הראשונית שנשאל ע”י השוטר “מה אתה עושה פה?” השיב “שום דבר”, אך כאשר נשאל בשנית האם בא לפגוש את “טל כהן” (ילדה בת 13) השיב: “אה זה יחד אתכם אני ידעתי אני באתי לקחת אותה ולהסגיר אותה אליכם.”
  21. בשיחה שאבי דוביצקי הציג בפני שנערכה בינו ולבין התובע, מספר חודשים לאחר שנעצר, התובע ניסה לשכנע את אבי דוביצקי שהוא התקשר למוקד 100 בדרכו למפגש והודיע להם שיש ילדה ברשת ושהוא כביכול המושיע שלה. דבר שלא היה נכון אלה היה שקר ופרי דימוין של התובע בניסיון שכנגד אבי דוביצקי שהוא טעה.
  22. השוטרים בצעו פעולות חיפוש בהתאם לסמכותם בדין לצורך תפיסת ראיות ובדרך זו נתפס מכשיר הטלפון הנייד של התובע.
  23. התובע “נתפס על חם” בקלקלתו באופן שהתכתב עם קטינה בת 13, ביקש להתנשק ולהתמזמז אתה (ומי יודע מה עוד…) במועד המפגש שתכנן עמה, ביקש לדעת האם היא “בתולה” (ולא במזל), ואף ניסה לברר בטרם קיום המפגש האם הוא מדבר עם ילדה ורשם משפטים שאינם משתמעים לשתי פנים:
  24. “אז מה אומרת..? ספרי קצת, את בתולה.”
  25. “תגידי עשית כבר משהו מיני..?”
  26. “את נראית טוב ומי יודע.. 😊
  27. “נהיה באוטו כזה, נשיקות, נגיעות…ומשם נזרום”
  28. “סבבה את 11 וחצי, תבואי סקסית”

בשים לב שהתובע הסתיר את הטלפון הנייד שלו במקום מסוים על גופו בזמן המעצר.

  1. צרוף דו”ח משטרת ישראל לרבות חקירת התובע במשטרת ישראל מחזקת את טענת המבקשת לעניין “אמת בפרסום” (“אמת דברתי”) הגם שממילא לא פרסמה את שמו של התובע (התובע) כמו גם אף פרט הקשור ו\או מזהה שלו באף מקום במרשתת ומחוצה לה, ואחת כמה וכמה שאין היא פרסמה כל פרסום ראשונה אלא לאחר פרסומים שבצעו אחרים (חזרה על אחרים) בכפוף לעובדה שממילא לא פורסם שמו ו\או כל פרט של התובע. אולם מיותר לחזור על כך שכן התובע נחקר ארוכות ע”י משטרת ישראל .
  2. המבקשת תטען כי היא לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע שכן כל פועלה היה להזהיר את הציבור מפני אנשים ו\או סוטים המעוניינים לפגוע בילדים קטנים ו\או קטינות, פועל שהנו נעשה לשם תכלית ראויה ובעלת חשיבות ציבורית גבוהה!
  3. המבקשת תטען בהתאם לסעיף 29 לכתב ההגנה כי התובע לא ספק כל קשר, ישיר או עקיף של המבקשת לטענותיו כנגדה הנטענות בכתב התביעה, וממילא לא פורסם על ידה שמו ו\או כל פרט מזה שלו על ידי המבקשת, אף שברור כי יש אמת בפרסום, לאור דו”ח משטרת ישראל וחקירת התובע במשטרת ישראל, המצ”ב.
  4. פועל יוצא מכך הוא שבעת שהתובע מאשר ומודה בחקירתו במשטרת ישראל שלמעשה תלונתו של אבי דוביצקי נכונה ומוצדקת ומבוססת אין מקום ו\או עילה בדין להמשיך בהליכים המשפטיים כנגד איש.
  5. לאחר שקיבלתי את התביעה יצרתי קשר עם אבי דוביצקי וסיפר לו שהוגש כנגד תביעה ופרטיה של בחורה בשם רון וידר, אבי אמר שמכיר את אחותה וזו יצרה איתו קשר לפני כמה שנים וסיפרה שהתובע מוכר כאחד שמחזר אחרי ילדות בבית ספר, ומתקרב אליהם בדרך של העסקתם בחלוקת אלונים שהם הוא מציעה את שירותיו כתקליטן בעיקר לבתי מצווה. אבי אמר שיצור איתה קשר ולאחר מספר ימים חזר עם הקלטה ששלח לי בו הוא משוחח עם רון אביטל, וזו גוללה סיפור מעניין כיצד כאשר הייתה בת 14 הייתה בקשר חברי עם ניב, והוא היה מנסה להיפגש איתה וידע את גילה, שולח הודעות ויוזם מפגשים. בידי ההקלטה ו תמלול השיחה בין אבי דוביצקי ו רון וידר, לאחר שהחלו ההליכים בתיק זה הוא החל למחוק את ההתכתבויות ביניהם.
  6. בחתימתי אני מאשרת שתצהיר זה שהנו אמת.

שעורך הדין הפלילי הבין שהוא הולך להפסיד הוא פשוט הפסיד להגיע לדיונים והשאיר את עו”ד גיא צברי להתמודד עם ערימת השקרים מבית היוצר של ניב אביטל בנו של משה אביטל.  כל מה שנשאר זה להפסיד בבית המשפט ולהתבזות בפסק דין שבו השופט יקבע את מה שכבר מובן היטב. עו”ד אסף דוק ו ניב אביטל ניסו לדחות את הקץ אבל הסוף הגיע בפסק דין שלימד את ניב אביטל לקח של החיים. 

הנתבעת 5

.כפי שהובא לעיל, ביום 23.6.17 שתפה הנתבעת 5 קישור לפרסום באתר הנתבע 1 ביחס לתובע;

לא נעתרה לפניות התובע בדרישה להסרת הפרסום גם לאחר מתן פסק הדין בתיק בת”א; ביום 14.8.17 אף פרסמה בדף הפייסבוק של הנתבע 1 תגובה על פיה – “ניב אביטל מנתניה מבקש שאמחוק את הפוסט שלו … כי עשיתי שיתוף לפוסט שלו … הוא מאוד מוטרד כנראה;” וגם ביום 17.8.17 שיתפה קישור לפרסום נוסף של הנתבע 1 בעניינו.

.כאמור לעיל, התובע טען כי מדובר בפרסומי לשון הרע נגדו ובפגיעה שלא כדין בפרטיותו בשני

מקרים, ועתר לחייב את הנתבעת 5 לפצותו בסך 280,000 ₪ בשל אחריותה כמשתפת ומשדלת

על פי הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

יש להעיר כי פרסומי הנתבעת 5 קדמו לצו בתיק הפש”ר ועל כן לא טען התובע כלפיה כי ביצעה

גם עוולה של הפרת חובה חקוקה. עתה אבחן את פרסומי הנתבעת 5 בפריזמה של שתי העוולות שמייחס התובע לנתבעת .5

א.   פרסום לשון הרע 

התובע נשען בטיעוניו כלפי הנתבעת ,5 בין היתר, על קביעותיו העקרוניות של בית המשפט

המחוזי בתל אביב בע”א 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע“מ נ‘ יואל שאול )16.1.2019( ביחס לכך שלהבדיל מפעולת החיבוב )like=( ברשת פייסבוק, שאינה מהווה פרסום לעניין חוק איסור לשון הרע, פעולת השיתוף )share=( שביצעה הנתבעת 5 מהווה פרסום, על כל המשתמע מכך, וביחס לכך שבפעולת השיתוף יש פרסום חוזר בכוונה לחשוף את הפרסום המקורי לקהל יעד נוסף שלא נחשף אליו קודם לכן ועל כן אין לראות בפרסום החוזר בנסיבות אלה משום עילה להקל. .על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור אותה דחה בית משפט העליון ברע”א 1239/19 יואל

שאול נ ניידלי תקשורת בעמ )8.1.2020( (להלן: “פס”ד ניידלי,)” אשר פורסם לאחר הגשת

הסיכומים, תוך הקביעה כי (פסקה 47 לחוות דעת כב’ השופטת דפנה ברק-ארז) –

הניתוח עד כה מוביל למסקנה כי יש מקום להכיר בפעולה של שיתוף ברשת החברתית כפרסום במובנו של חוק איסור לשון הרע, כך שניתן יהיה להגיש תביעות גם כנגד משתפים, ולא רק נגד המפרסם המקורי של הדיבה.

(ראו גם פסקאות 2-1 לחוות דעת כב’ השופטת יעל וילנר באותו פסק דין)

חשוב להעיר כי מיד לאחר הקביעה המצוטטת לעיל מתוך פס”ד ניידלי מביאה כב’ השופטת

ברק-ארז שורה של – “הסתייגויות וחששות הכרוכים באופן אינהרנטי בהכרה זו,” אשר לאחר

פירוטם היא קובעת קביעה רבת משמעות אליה אדרש בהמשך (סעיף 52 לחוות דעתה) –

אני סבורה כי המענה העיקרי לחששות שהוצגו לעיל מצוי במנגנונים מאזנים המובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו, כמו גם במנגנון חיצוני  הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט. גישה זו עולה בקנה אחד גם עם העמדה שהוצעה עלידי היועץ המשפטי לממשלה, שסבר כאמור כי יש לאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות, להגנות ולהקלות המנויות בחוק, כך שיצמצמו את חבותם של מי ששיתפו ביטויים ברשתות החברתיות.

.הנתבעת 5 טענה כי מדובר בפרסומים חוזרים של מה שכבר פורסם וכי הללו נעשו כשירות

לציבור במטרה להזהיר הורי קטינים מפני מי שעלול לפגוע בילדיהם – מטרה ציבורית חשובה וראויה – לטענתה – המבוססת אף על עברה האישי, וכי עומדות לה ההגנות של “אמת הפרסום” ושל תום הלב.

.עוד טענה הנתבעת 5 כי תביעת התובע מתבססת על מעין טענת הודאה והדחה, שעה שהודה

בחילופי המסרונים עם הנתבע 1 שהתחזה לקטינה בת 13 על ההקשרים המיניים העולים

מתוכם, ולפיכך עליו הנטל להוכיח את טענתו כי – למרות העולה מהם – כוונתו היתה להוציא

את אותה “קטינה” ממעגל הסיכון ולא לממש את מה שהציג בפניה.

.מאחר שעל פי הפסיקה שאוזכרה לעיל מדובר בפרסום ואין ספק כי הדברים הם כאלה

העלולים – “להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם” או

לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” או “לפגוע באדם במשרתו,  בעסקו, במשלח ידו או במקצועו,” כלשון חלק מהגדרות לשון הרע על פי סעיפי משנה 3-1 של סעיף 1 לחוק איסור לשון

 הרע, יש לבחון האם עומדת לנתבעת 5 הגנה מהגנות החוק. הגנות ה”אמת בפרסום” ותום הלב – שהנתבעת 5 טוענת כי שתיהן עומדות לזכותה – שונות שוני מהותי האחת מן השניה, כאשר הראשונה עוסקת 

בפרסומים בעלי תוכן עובדתי והשניה עוסקת בעיקר בהבעת דעות, וכך נקבע בדנ”א 7325/95

 ידיעות אחרונות בעמ נ יוסף קראוס – )41 פסקה )29.6.1998( 42 ,1 )3(נב ד”פ(

קיימים שני נתיבים מקבילים, עצמאיים, לצורך הזכאות להגנה עלפי חוק איסור

לשון הרע  לפרסומים שאינם פרסומים עובדתיים ניתנה הגנה רחבה. לגבי אלה, די בכך שפרסום נעשה בתוםלב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, כדי שתקום הגנה למפרסם. במסגרת זו, ההגנה על הפרסום אינה טעונה כל ראיה בדבר אמיתותו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי עלמנת שפרסום יהיה מוגן, עליו להיות אמת ונדרש כי יהיה בו עניין ציבורי. במסגרת זו, ראינו עד כמה מכביד הוא הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת האמת בפרסום. מדובר בהגנה צרה ותחומה היטב, אשר מעמידה משוכה גבוהה בפני מי שפרסם לשון רע“.

ברם, הגם שקיים הבדל עיוני מהותי בין סוגי המסר בפרסומים שונים אלה ובין הדרישות

השונות הנדרשות לשם הוכחת כל אחת מן ההגנות אין הדבר אומר כי ההבחנה בין סוגי

הפרסום – עובדתי והבעת דעה – תמיד קלה, וכך נקבע בע”א 323/98 אריאל שרון נ עוזי בנזימן

– )16 פסקה ,18.2.2002( 263 ,245 )3(נו ד”פ(

השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתיתמשפטית מעורבת (עא 259/89 הוצאת מודיעין בעמ נ ספירו ,]5[ בעמ .)55 במישור העובדתי, ][“על בית המשפט להסיק את מסקנתו עלפי השכל הישר וכללי ההיגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה (שם.) המבחן העיקרי הוא מבחן הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל (עא 3199/93 קראוס נ ידיעות אחרונות  בעמ .)857  ככלל, עלמנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני

האדם הסביר יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת  השימוש במבחן זה יאפשר לעתים להבחין ללא קושי בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה, אך לעתים ההבחנה עשויה לעורר ספק  לעתים ההבחנה (במישור העובדתי) אינה אפשרית כלל בשל קיום אמירות הניתנות לסיווג הן כעובדות והן כסברות בלי שאחד הסיווגים יהיה נכון יותר ממשנהו.

במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתילשוני איננו מוביל למסקנה חדמשמעית. ודוק, סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטגוריות האמורות  לה בלבד ולא לקטגוריה האחרת  אלא רק שמבחינה משפטית יש  להתייחס אליה ככזו“.

מהו, איפוא, סוג הפרסום שבצעה הנתבעת 5 – האם מדובר בפרסום עובדתי שלגביו יש לבחון

את קיומה של הגנת “אמת בפרסום” שבסעיף 14 לחוק או שמא מדובר בהבעת דעה שלגביה יש

לבחון את קיומה של הגנת תום הלב? .כפי שראינו, פרסומי הנתבעת 5 הם שני שיתופי קישורים אל פרסום ביחס לתובע באתרי הנתבע ,1 הכוללים את כותרת הפרסום, באחד מהם מיום 23.6.17 (נספח 19 לתצהיר התובע) הכותרת במלואה כוללת את שמו ותמונתו של התובע והכיתוב שהוסיפה הנתבעת 5 – “הורים לילדים בנתניה היזהרו,” ובשני מיום 17.8.17 (נספח 21 לתצהירו) רק הקישור הכולל את המילים – “תקליטן מנתניה משוחח על ילדות בחדרי .”… .כעולה מנספח 22 לתצהיר התובע, הפרסום אליו מובילים שני השיתופים אחד הוא וזהה

לפרסום של הנתבע 1 המופיע מספר פעמים בנספח 2 לתצהיר התובע.

. עיון בפרסום מלמד כי הוא כולל מספר אלמנטים – תמונות של התובע שמתחת לאחת מהן

מופיע הכיתוב – “ניב אביטל הפדופיל מנתניה,” ציטוטים מתוך חילופי המסרונים בינו לבין הנתבע 1 עת התחזה האחרון לקטינה בת ,13 שבתומם הוסיף הנתבע 1 את כתובת מגוריו של התובע וטקסט אשר לשם

הנוחות יובא להלן ככתבו וכלשונו (על השגיאות שבגוף הטקסט.

הבדלי גודל הגופן בחלקי הטקסט השונים קיימים במקור וכך גם קו ההדגשה) –

“ניב אביטל – תקליטן הפדופיל מנתניה. שימו לבד הורים לאן אתם שולחים את הילדות שלכם 

ולאילו מסיבות, בדקו מראש שניב לא מפעיל את האירוע ניב אביטל מנתניה הוא עוד אחד מהבחורים

 שנכנסים לחדרי צט, מתכתב עם ילדות מבקש להתנשק איתם ואף נוסע דרך ארוכה בצהריי היום על מנת להפגש איתם. ניב עד היום אוהב להמצא בקרבם של ילדות במסיבות שהוא מארגן עבורם.

מכירים את ניב? בדקו את עמוד הפייסבוק שלו כאשר נעצר סיפר למשטרה שבא להזהיר את הילדה אבל לפי השיחה שניהל נדמה כי היה חפץ לעשות דברים אחרים עם ילדה בת .13 שימו לב לניב יש פרופיל פייסבוק פעיל והוא מסוגל להכל, מדובר באדם שלא יודע את ההדבל בין מותר לאסור ומוכן קחת סיכון מחושב”.

(בהמשך באים הציטוטים מחילופי המסרונים ולבסוף כתובת התובע – א.ב).

בחינת הפרסום מלמדת, איפוא, כי אמיתות חלק ממנו כלל אינה שנויה במחלוקת וכוונתי

לציטוטי המסרונים, לעובדה שהתובע נעצר ולכך שטען בפני המשטרה כי מטרתו היתה אזהרת

הקטינה. למעשה הפרט היחיד בפרסום אליו מתייחס התובע בכתב התביעה כאל לשון הרע הוא הטענה

כי הנתבע 1 “הרשיע” אותו בחמורות שבעבירות המין וקבע כי הוא פדופיל (סעיפים 43 ו46-

לכתב התביעה וסעיף 12 לתצהירו.) .בסיכומים מטעמו הוסיף התובע לפרטי הפרסום המהווים 

לטענתו לשון הרע את הקביעות כי עד היום הוא אוהב להמצא בקרב ילדות וכי אינו יודע את 

ההבדל בין מותר לאסור, ולא עלתה מצד הנתבעת 5 טענת הרחבת חזית ביחס לכך.

. ראשית, יש להזכיר כי בספר חוקי מדינת ישראל לא קיימת עבירת פדופיליה ולפיכך לא יכול

היה הנתבע 1 להרשיע את התובע במה שאינו עבירה, מה גם שבשום מקום בפרסום הנתבע 1 לא נאמר כי התובע הורשע או אפילו שהוגש נגדו כתב אישום, על כן לא מדובר בטענה עובדתית

של הנתבע 1 המייחסת לתובע עבירה או הרשעה פלילית.

אכן, בסיכומים מטעמו תיקן התובע את טענתו וטען כי פדופיליה היא הפרעה פסיכיאטרית

אשר היבטים שונים שלה מהווים עבירות פליליות חמורות, וכי – “הגדרת התובע “פדופיל”

טומנת בחובה, כאמור, התנהגות מינית בעלת מאפיינים עברייניים ומבחינה פסיכיאטרית –

מסווג אותו כמי שאין לו מקום בין הבריות” (סעיף 12 לסיכומים מטעמו.)

.התובע טען כי הנתבע 1 אינו פסיכיאטר ועל כן אינו יכול לקבוע אם הוא פדופיל אם לאו, וכי

לא הוכיח שהוא סובל מהפרעת אישיות זו שייחס לו.

הנתבע 1 נחקר בענין זה כדלקמן (עמ’ 29 שורה 29 – עמ’ 30 שורה )3 –

“ש: אתה קשור לתחום הרפואה? הוכשרת למשהו שקשור בפסיכיאטריה?

ת: לא.

ש: אם כך, מהם הקריטריונים לפיהם אתה מסווג גברים להגדרה “פדופילים?” ת: הגדרה אישית שלי – שהיא לא לפי הגדרה של פסיכולוגים – זה אדם שנפגש/גבר או אשה שנפגשים עם ילדים שהם בגיל עד .16 מישהו שמתחת לגיל .16 בארה”ב

למשל זה מתחת לגיל .18

ש: איך אתה קובע מיהו פדופיל ומי לא?

ת: אני לא קובע שום דבר. יש לי דעה. אני לא קובע דבר.

ש: ומהי דעתך? ת: אנשים שנפגשים עם קטינים למטרה מינית ומנצלים את התמימות שלהם בעניין הזה. הם מנצלים את הבלבול שלהם, התמימות שלהם או שהם בקבוצת סיכון”.

בהקשר זה ראוי לציין כי בפרסומיו לא ייחס לעצמו הנתבע 1 בשום שלב ידע מקצועי

פסיכיאטרי או פסיכולוגי ולא רמז בשום מקום כי מסקנותיו נוגעות לניתוח מאפיינים קליניים

באישיותו של התובע. 

בחינת הפרסום מלמדת כי האופן בו ביקש לבסס את טענתו כי התובע הוא פדופיל נשען על

תיאור התנהלותו והסקת כוונותיו העולות ממנה, כך – “ניב אביטל מנתניה הוא עוד אחד מהבחורים שנכנסים לחדרי צט, מתכתב עם ילדות מבקש להתנשק איתם ואף נוסע דרך ארוכה בצהריי היום על מנת להפגש איתם. ניב

עד היום אוהב להמצא בקרבם של ילדות במסיבות שהוא מארגן עבורם.

כאשר נעצר סיפר למשטרה שבא להזהיר את הילדה אבל לפי השיחה שניהל נדמה כי

היה חפץ לעשות דברים אחרים עם ילדה בת “.13

כפי שכבר ציינתי לעיל, החלק הלא מודגש של הציטוט דלעיל נכון עובדתית בעיקרו, התובע

אכן נכנס לשיחוח, התכתב עם מי שהוצגה כילדה בת 13 ובמהלך ההתכתבות הביע רצון לנשק

אותה (ומעבר לכך) ואף נסע מנתניה לתל אביב בצהרי היום על מנת להפגש עימה.

אין חולק כי התובע עוסק בתקליטנות ובהשמעת מוזיקה באירועים ומסיבות, כעולה גם מן

התגיות בפרסום שלו (עמ’ 20 לקובץ תצהירו, חלק מנספח )2 והוא אף לא טען כי אינו פועל גם

במסיבות של בני נוער צעירים.

יתר על כן, הנתבע 1 הביא בפרסומו גם את הסבר התובע ביחס למטרתו באותה חליפת

מסרונים בה הציג עצמו הנתבע 1 כקטינה בת 13 וכתב – “כאשר נעצר סיפר למשטרה שבא

להזהיר את הילדה.”

לאחר מכן הביא הנתבע 1 את פרשנותו שלו כמי שאינו מקבל הסבר זה, תוך שהצגתה פותחת

במילים – “אבל לפי השיחה שניהל נדמה כי ,”… דהיינו – מתוך חליפת המסרונים שחלק ממנה הובא מיד לאחר מכן בפרסום הוא מסיק מסקנה מסתברת, אך לא וודאית – “נדמה” – כי כוונת התובע היתה שונה מהסברו למשטרה, והוא מפרש אותה בפשטות כפי שהיא מוצגת במסרונים כרצון לקיים מגע בעל אופי מיני עם קטינה.

. הנתבע 1 הביא, איפוא, את העובדות, את פרשנותן על פי התובע ואת הפרשנות שהוא מעניק

להן ואת התשתית העובדתית ממנה הסיק את מסקנתו הפרשנית.

ביחס לפרסום כזה נקבע זה מכבר בע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בעמ נ חברת החשמל

לישראל בעמ (פ”ד לא)2( ,281 319 )24.2.1977( בחוות דעת כב’ השופטת בן פורת) – “שאדם הנשען על הבעת דעה בתום לב חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך

(לענין זה ראו גם דברי כב’ השופט ברנזון שם בעמ’ 315 וכן שנהר, עמ’ )316

.אמנם דרישה זו רוככה בפסיקה (שנהר, עמ’ )321 אך בענייננו עומד פרסומו של הנתבע 1 גם

בדרישה המחמירה של הבאת התשתית העובדתית עליה הסתמך.

אני סבור כי מהלך זה מצביע באופן מובהק על כי אין מדובר בטענה עובדתית מקצועית –

פסיכיאטרית כאילו נבדק התובע ונמצאו אצלו הממצאים הקליניים המצביעים על כך שהוא סובל מהפרעת האישיות הקרויה פדופיליה על פי הגדרתה במדריך האבחנות הפסיכיאטרי הרשמי – ,DSM אלא בהבעת הדעה המתבססת על פרשנות כוונת התובע כעולה מן הנתונים שהציג בפני קוראי הפרסום.

.דומני כי יש חשיבות לעובדה שהנתבע 1 הציג בפני הגולשים-הקוראים את המקור העובדתי

ממנו הסיק את מסקנותיו, כך שיכולים היו לבחון את סבירות פרשנותו, על פי משמעותה

המקובלת של המילה פדופיל בלשון העממית. Canwest Global  6903/12 ,)300 שהובא גם בע”א הנ”ל (עמ’ 723/74 כבר בע”א Corp Communications נ אלי עזור ))22.7.2015( נקבע – “אין להטיל ספק בכך כי בתביעות בשל לשון הרע השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית. האדם הרגיל  מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרךכלל המובן הטבעי והרגיל של המילים  אך תדיר יותר העוקץ אינו כל כך במילים עצמן, אלא בכך מה האדם הרגיל עשוי להסיק מהן, וגם דבר זה רואים כחלק מן המובן הטבעי והרגיל

אינני סבור כי הבנתו של האדם הרגיל את פרסומו של הנתבע 1 היתה שונה מזו שהבאתי לעיל

ונראה לי שכל קורא סביר, וודאי מי שבא מתחום הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה אך גם כאלה הנעדרים הכשרה 

כזו, עת יקרא את הפרסום יבין כי מדובר בהבעת דעה שמסיק הכותב מתוך

הנתונים העובדתיים שהציג לפני הקוראים הנחשפים לפרסום ולא בקביעה קלינית.

.יש לזכור כי בשפת הדיבור העממית, עם כל הצער וההסתייגות שיש להביע מכך, נעשה שימוש

לא מועט בייחוס בעיות רפואיות ובמיוחד בעיות נפשיות למי שמבקשים לבקר ואף להכפיש,

דוגמת השימוש הנלוז במילים – חולה נפש, מטורף ודומותיה. מובן כי אין בתיאור מציאות זו כדי לתמוך או אף לתת לגיטימציה לצורת ביטוי נלוזה זו או לקבוע כי אין מדובר בלשון הרע, אך יש בה כדי להבהיר כי בזירת השפה העברית החיה, במיוחד זו שאינה מהוקצעת ותקנית – בה מקובל לעיתים להשתמש ברשתות החברתיות (גם זאת לדאבון הלב,) נעשה שימוש בביטויים דוגמת זה שהצמיד הנתבע 1 לתובע באופן שנהיר לכל כי

אינו קביעה עובדתית אלא התייחסות ערכית והבעת דעה ביחס להתנהלותו.

. מאחר שאלה הם פני הדברים יש לבחון האם עומדת לנתבעת 5 הגנה מהגנות תום הלב בגין

פרסום זה, הנוגעת להבעת דעה ולא לפרסום עובדתי.

. אולם, טרם בחינת עמידת הנתבעת בתנאי ההגנות הספציפיות של תום הלב וכרקע לדיון בהן

חשוב מאוד להביא קביעה עקרונית של בית המשפט העליון אך מן העת האחרונה, לצד קביעתו כי יש לראות בפעולת השיתוף פרסום לענין דיני לשון הרע וכתוצאה נדרשת של קביעה זו, וכך

נקבע בפס”ד ניידלי (פסקאות )60-50 –

הכרה בשיתוף כפרסום לעניין חוק איסור לשון הרע מרחיבה את תחולת

החוק. כאמור, לנוכח ההיקף הפוטנציאלי של שיתופים ברשתות החברתיות, מדובר בהרחבה משמעותית, לפחות באופן תיאורטי. יש בכך כדי להעצים את החשש הקיים ממילא מפני תביעות שעלולות ליצור אפקט מצנן כלפי התבטאויות לגיטימיות, כגון תביעות השתקה      קיימת הכרה בכך שמאפיינים מסוימים של תביעה  כגון פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי  עשויים לעורר את החשש כי מדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית, ולא ממניע של רצון לקבל תרופה בגין פגיעה  כל הרחבה של גבולות דיני הדיבה צריכה להיעשות תוך מודעות ורגישות גם לסוגיה זו.

 לכל פוסט ברשת החברתית יש פוטנציאל שיתוף עצום.  משתמשים רבים

ברשת החברתית אינם מודעים בהכרח להשלכות המשפטיות שעלולות להיות לשיתוף פוסט ועשויים לבצע שיתוף באופן די אגבי, וזאת בשונה מפרסום מסורתי שנעשה בכתב, למשל בעיתון או על לוח מודעות. מאפיינים אלה מעוררים חשש מפני הרחבה משמעותית של מעגל הנתבעים הפוטנציאלי והצפת

בתי המשפט, בין היתר בתביעות סרק או בתביעות בעלות אופי גבולי  52      המענה העיקרי לחששות שהוצגו לעיל מצוי במנגנונים מאזנים המובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו, כמו גם במנגנון חיצוני  הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט.

 יש לאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות, להגנות ולהקלות המנויות בחוק,

כך שיצמצמו את חבותם של מי ששיתפו ביטויים ברשתות החברתיות. .53 הקמת מחסום דיוני בפני תובע חסר תום לב  לבית המשפט נתונים כלים דיוניים שונים ליישומו של האיסור האמור, שאחד מהם הוא הכלי של סילוק תביעה על הסף. כלי זה יכול להיות משמעותי בנסיבות שבהן מדובר בתביעות חסרות תום לב, אולם יש לזכור שככלל, השימוש בסמכות זו צריך להיעשות במשנה זהירות 

   העמדה הכללית שהציג היועץ המשפטי לממשלה, לפיה פרשנות ההגנות

הקבועות בחוק צריכה להיעשות בשים לב לחשיבות שבקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי, מקובלת גם עליי. הדברים אמורים לשיטתי בעיקרו של דבר בהתייחס להגנת תום הלב

הקבועה בסעיף 15 לחוק.

כלל הנסיבות המנויות בסעיף 15 עשויות להיות רלוונטיות למצבים של שיתוף

ברשת חברתית, ובפרט הנסיבות השונות שעניינן הבעת דעה בתום לב (ראו: סעיפים קטנים .))7(-)3( יתר על כן, במצבים שבהם הפרסום המקורי נוגע לסוגיה המצויה בשיח הציבורי או שיש לה חשיבות ציבורית, ישנה רלוונטיות רבה להגנה הקבועה בסעיף )2(15 לחוק, הנוגעת לחובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסום. כך, קיומה של חובה מוסרית או חברתית לשתף מידע שכבר

פורסם תיבחן בעיניים מקלות  שכן אין עסקינן בלידתה והורותה של לשון הרע, המחייבת   בחינה מדוקדקת של הביטוי ואיזונה למול החובה המוסרית והחברתית לפרסמו, אלא בשיתוף של ביטוי בעל חשיבות חברתית המצוי כבר

בספירה הציבורית  מתוך כוונה לעורר דיון או להשתתף בדיון הציבורי אודותיו.

אכן, כפי שציין היועץ, דרישה קפדנית לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן

אותו בוחר משתמש לשתף כתנאי לתחולת ההגנה אינה בהכרח מותאמת לאופן הפעולה ברשתות החברתיות, שבהן שיתוף של כתבות עיתונאיות, למשל, נעשה כעניין שבשגרה.

עתה לשאלת קיומן של ההגנות עצמן. עיון בסעיף 15 לחוק, העוסק בהגנות תום הלב, מלמד

כי על מנת להנות מהגנות אלה על הנתבע להוכיח כי פרסם את הפרסום בתום לב ובאחת הנסיבות הנזכרות בסעיף, ובקשר לפרסום מסוג שיתוף יעשה הדבר מתוך נקודות המוצא

והפריזמה שצוטטו לעיל מתוך פס”ד ניידלי.

מבין שלל הנסיבות שמונים סעיפי המשנה של סעיף 15 הרלוונטיות לענייננו, שעליהן התבססה

הנתבעת 5 בטיעונה, הן אלה –

)2( היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית,

מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; )3( הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; “

)5( הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע   (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה  או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; “…

אעיר כי בסיכומיה ביקשה הנתבעת 5 להסתמך גם על הגנת סעיף )1(15 לחוק העוסק במקרה

בו הנתבע – “לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע,” אולם דומני שכל בר דעת יבין כי מדובר בטענה חסרת שחר שעה שהפרסום מציג את התובע בשמו, את כתובתו ומשלח ידו ואף את תמונותיו, והנתבעת 5 אף התבססה בהגנתה על העובדה שהוא מתגורר בעיר מגוריה ומכאן חשיבות הפרסום ביחס אליה.

יתרה מכך, במידה שלא היתה הנתבעת 5 מודעת לקיומו של התובע מה היה האינטרס בפרסום

המהווה, כלשונה – “שירות לציבור!?” – אם התובע אינו קיים אין איום פוטנציאלי.

ניגש, איפוא, תחילה להגנת סעיף .)2(15 לקיומה של הגנה זו מציב המחוקק 4 תנאים –

הראשון, קיומה של חובה לפרסם את הפרסום; השני, שהחובה חלה ביחס לכל מי שאליו הופנה הפרסום; השלישי, שהחובה חייבה לפרסם את הפרסום המסוים; הרביעי, שהפרסום נעשה בתום לב (ראו לענין זה – אורי שנהר, דיני לשון הרע, 1997 (להלן: “שנהר,)” עמ’ .)282 . ציטטתי מפס”ד ניידלי לעיל כי ביחס לפרסום בדרך של שיתוף, כבדידן – “קיומה של חובה מוסרית או חברתית לשתף מידע שכבר פורסם תיבחן בעיניים מקלות,” ובהקשר זה נשאלת השאלה האם – גם בנסיבות בהן נסגר התיק הפלילי נגד התובע מחוסר ראיות – אין חשיבות מוסרית או חברתית להביא את המידע העולה מתוך ההתכתבות שניהל התובע עם מי שהציגה עצמה כקטינה בת 13 לידיעת ציבור המתגוררים בשכנותו, אשר ילדיהם עלולים למצוא עצמם במחיצתו ללא השגחת הוריהם.

.יש לזכור כי אמות המידה הנדרשות לשם ביסוס הרשעה או אפילו פוטנציאל להרשעה

בפלילים נוקשות, ולא בכדי, אך האם השאלה אם יש חשיבות לפרסום כזה תבחן רק על פי

אמות מידה אלה? – חלילה. 

עולמנו מתנהל על פי אמות מידה שונות בהקשרים שונים, אפילו עולם המשפט מכיר באמות

מידה אחרות ביחס להליכים אזרחיים והדברים קל וחומר ביחס לאמת המידה בה על אדם מן השורה לבחון את השאלה האם יש חשיבות ציבורית למידע המובא בפניו במסגרת פרסום ברשת חברתית.

די אם נשוב ונצטט מפס”ד ניידלי (שם אפילו ביחס להגנה המחמירה יותר של אמת הפרסום)

כי – “דרישה קפדנית לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר משתמש לשתף כתנאי

לתחולת ההגנה אינה בהכרח מותאמת לאופן הפעולה ברשתות החברתיות .”…

.נמצא כי כאשר עסקינן בשיתוף פרסום קיים ברשת חברתית, גם קיומה של החובה לפרסם

וגם שאלת מהימנות הפרסום שמבקש פלוני לשתף נבחנות באמות מידה מקלות באופן יחסי.

הנתבעת 5 לא הצביעה על מקור כלשהו בדין לקיומה של חובה חוקית המורה לה להביא את

פרסומו של הנתבע 1 לידיעת הציבור ועל כן השאלה הטעונה בחינה היא האם חלה עליה חובה

מוסרית או חברתית לעשות זאת. 

מספר מבחנים הוצעו במרוצת השנים לשאלת קיומה של חובה מסוג זה. המבחן הראשון,

שמקורו בפסיקה מאנגליה עוד מהמאה ה19- אך לא נס לחו ומכונה בפסיקה המבחן

“האמפירי,” הוא (ע”א 49/90 מרדכי בנטוב נ יעקב קוטיק, פ”ד ה ,593 620 )10.1.1951( בחוות דעת כב’ השופט בקר אשר צוטטה מאז לא מעט בפסיקה) האם – “לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם במסיבות

המקרה  להעביר את הידיעה.”

מבחן נוסף שהובא באותו פסק דין ומכונה בפסיקה המבחן “הנורמטיבי” מתבצע כאשר בית

המשפט בוחן את המקרה על פי השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע האם המפרסם פעל בגדרה

של חובה מוסרית או חברתית. אעיר כי סבור אני שראוי לעשות שימוש במבחן כזה בזהירות, עת נקרא המותב היושב בדין לבחון דברים שלגביהם מתקיימת התנגשות ערכים – ההגנה על השם הטוב לעומת חופש

הביטוי וההגנה על האינטרס הציבורי – על פי השקפת עולמו.

על פי מבחן שלישי, שהציע שנהר עצמו (שם,) יש להכיר בקיומה של חובה כזו – “במקרים

שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר

בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת.” יוער כי האבחנה בין מבחן זה למבחן הקודם, “הנורמטיבי”

טעונה חידוד, אך לא כאן המקום לעסוק בכך. . דומני כי לצורך השימוש במבחנים אלה ראוי להציב לנגד עינינו גם את השאלה כיצד הורים סבירים לקטינים, המתגוררים בעיר בה חי ופועל מי שהשתתף בהתכתבות כגון זו בה עסקינן ויצא לפגישה כשברכבו אותם פריטים שנמצאו ברכב התובע, היו מגיבים לו ידעו כי פלוני המתגורר בקרבתם מודע לעובדות אלה ואינו טורח להביא אותן לידיעתם. 

.כפי שצויין לעיל, המיוחס לתובע בפרסומו של הנתבע 1 היא נטיה מינית העלולה להוביל אותו

להיות גורם סיכון כלפי קטינים או קטינות המצויים בסביבתו, המוסקת מתוך עובדות שאין

חולק על אמיתותן.

. העובדה שהגנה על קטינים מפני פגיעה היא אינטרס ראשון במעלה היא מושכל שאינו צריך

ראיה, ודי אם נזכיר את העובדה שהמחוקק (בסעיף 368ד לחוק העונשין) מצא לנכון להטיל

חובת דיווח על כל אדם שהיה לו – “יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או

בחסר ישע בידי האחראי עליו,” שהפרתה עשויה לגרור עונש מאסר.

. עתה נשאלת השאלה האם ניתן לקבוע כי חלה חובה, אמנם לא חוקית אך למצער חברתית או

מוסרית, על אדם הנחשף לפרסום – המגובה בציטוט חליפת מסרונים שאין חולק על אמיתותם – ממנו ניתן להסיק באופן שאינו מופרך כי מאן דהוא המתגורר בסמיכות למקום מגוריו עלול

לפגוע בקטינים פגיעות מיניות, להביא מידע זה לידיעת הציבור המתגורר באותה סביבה.

. ייתכן שהתשובה לכך היתה מסוייגת יותר באשר לפרסום יזום ועצמאי של הנתבעת ,5 אולם

חשוב לשוב ולהזכיר כי עסקינן בשיתוף פרסום קיים הנוגע לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אשר לגביו קבע בית המשפט העליון כי המבחנים מקלים הרבה יותר וכי אין הכרח לקיים

בדיקה מדוקדקת של הפרסום באותה מידה שהדבר מוטל על המפרסם המקורי (פס”ד ניידלי, פסקה 58 המובאת לעיל.)

ואשוב ואזכיר, אין חולק על כך כי רוב רובו המוחלט של החלק העובדתי בפרסום נכון וכן כי

בפרסום הובא אף הסברו של התובע להתנהגותו.

בשים לב לאמור לעיל אני סבור כי שימוש מרוכך, כהוראת בית המשפט העליון המובאת לעיל,

בכל אחד משלושת המבחנים – האמפירי, הנורמטיבי והמבחן שמציע שנהר – מוביל למסקנה

כי מתקיימת בענייננו חובה כזו לפרסם את הדברים.

עוד אזכיר, מעבר לנדרש ביחס לסוגיה זו, כי הנתבעת 5 הצביעה בעדותה על המוטיבציה

שהיתה לה לשתף פרסום זה, עדות התומכת בכך שעל פי אמות המידה שלה ודאי שהיתה

חשיבות לשתף פרסום זה (עמ’ 43 שורות )9-7 – …” כשבתי היתה בת 9 היא נפגעה על ידי פדופיל שהיה שכן שלנו והייתי מאוד שמחה

שמישהו יזהיר אותי שמשהו רע קורה. לכן כחובה, כאם, פעלתי מתוך מקום של אם, אזרחית, להזהיר הורים אחרים שלא יעברו את החוויה הזאת “…

אולם, לא די בכך שאקבע כי מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף )2(15 לחוק ולשם עמידה

בתנאי הגנת סעיף 15 יש לבחון גם את שאלת קיומו של תום לב בפרסום.

לענין הגנות אלה מצא המחוקק לנכון שלא להותיר את סוגיית תום הלב פתוחה לפרשנות

רחבה מאוד, בשונה מדברי חקיקה אחרים, וקבע בסעיף 16 לחוק שתי חזקות – חיובית

ושלילית – המסייעות בידי בית המשפט בבואו לבחון האם פורסמו הדברים בתום לב –

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את

הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים

בפרסום אחת מאלה:

)1( הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; )2( הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים

להיווכח אם אמת הוא אם לא; )3( הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת

הערכים המוגנים עלידי סעיף .15

. אפתח תחילה דווקא בחזקה השלילית שבסעיף קטן ב.’ כפי שכבר צויין לעיל, המרכיב

העובדתי בפרסום, ולמצער רובו המוחלט, נכון עובדתית.

. אשר למסקנה המוסקת ממנו – בחינת תוכן ההתכתבות מראה כי יש במסרונים התייחסויות

לעניינים מיניים כלפי מי שנחזה להיות קטינה, כפי שפורט לעיל.

. למקרא חילופי המסרונים, הן המלאים והן אותו חלק מתוכם שצוטט בפרסומו של הנתבע ,1

ניתן בהחלט להסיק באופן סביר כי מדובר בשיח של בגיר וקטינה במטרה לקיים מפגש אסור

בעל אופי מיני.

. על כן גם המסקנה שהסיקה הנתבעת 5 מתוך חילופי המסרונים, כי מדובר במי שנמשך

לקטינות ומבקש למצוא באמצעותן סיפוק מיני, שבשפה העממית הלא מקצועית כונה

“פדופיל,” אינה בלתי סבירה.

. לכן ניתן לקבוע כי הנתבעת 5 האמינה באמיתות הדברים (ובאמונתה זו נותרה גם במהלך

ניהול ההליך, כפי שציינה שוב ושוב.)

בהקשר זה יוער כי התובע נתן שני הסברים שונים לחלוטין באשר למטרתו בהתכתבות, לרבות

בהתייחסויות המיניות.

בשטח, כעולה מתוך קטע מדו”ח הפעולה תחילה

ההסבר הראשון נמסר למשטרה –

.המשטרתי (בנספח 2 לתצהיר הנתבע ,3 עמ’ 2 שורה )4 שם מצוטט התובע כאומר לשוטרים –

“אא זה יחד איתכם אני ידעתי אני באתי לקחת אותה ולהסגיר אותה אליכם.”

בהמשך חזר התובע על הדברים בחקירתו במשטרה, עת טען (נספח 1 לתצהיר הנתבעים ,4-3

עמ’ 2 שורות )34-24 – “אני רציתי לקחת את הילדה אליכם אל המשטרה

אני רציתי לקחת אותה למשטרה … אני בסך הכל רציתי למסור אותה למשטרה.

שאלה: לאיזו סיבה הגעת היום לרמת גן.

תשובה: להיפגש איתה עם טל שאני יודע שהיא בת 13 שאני רוצה לפגוש אותה לעניין

מיני ואז לדווח למשטרה על הילדה הזאת, ילדה בסיכון”

באשר לתכנים המיניים הסביר התובע לחוקר (שם, עמ’ 3 שורות )54-53 –

“בהודעה כתבת שתגיע סקסית זה לא ממש להסגיר ילדה למשטרה?

תשובה: ניסיתי להראות לה שאני אמיתי”. כבר במהלך החקירה הבין התובע עצמו את הקושי גדול באמינות הסבר זה שכן לו אלה היו

פני הדברים מדוע זה לא מיהר לעדכן את המשטרה בדבר המפגש הצפוי מיד בתום חילופי המסרונים או למצער בדרכו למקום, וכפי שהוא עצמו אמר (שם, עמ’ 2 שורות )26-25 – “הטעות

שלי שהייתי צריך להתקשר למשטרה ולהודיע על המפגש עם הילדה במקום.”

. במסגרת ההליך שלפני, עתה כשהוא מיוצג ולאחר שהיה מודע לקושי הגלום בהסבר המקורי

שנתן, העלה התובע הסבר שונה לחלוטין, על פיו (סעיפים 5-3 לתצהירו) –

“כבר בנקודה זו (עוד בשלב השיחוח באתר וואלה, לפני המעבר למסרונים ישירים – א.ב). הרגשתי שמשהו אינו כשורה … הרגשתי שמדובר במתחזה … למרות שהטלתי ספק בכך שמדובר בבת 13 … אם עד אז (לאחר שהזהיר “אותה” מהסכנות בשיחוחים

כאלה – א.ב). קינן בלבי ספק שמא אכן מדובר בנערה בת 13 הרי שמנקודה זו ואילך,

היה לי ברור שמי שמתכתב איתי הוא בגיר.”

.דא עקא, הסבר זה להתנהגות התובע עומד בסתירה מוחלטת להסבר שסיפק ב”זמן אמת,”

בעת מעצרו ובחקירה אחריו, שכן – אם מדובר בבגיר/ה אין כל פסול בשיח, אין צורך בהסגרה

ואין מדובר בילדה בסיכון, מה גם שציין במפורש בחקירתו – “שאני יודע שהיא בת .”13

. נמצא כי אין לקבל כאמין את ההסבר המאוחר של התובע ומדובר בהסבר שנוצר לצורך

ההליך הנוכחי.

. בכל מקרה, הנתבעת 5 לא הכירה הסבר זה של התובע להתנהגותו קודם לשיתופיה את

הפרסום מאחר שעלה לראשונה רק במסגרת הליך זה.

. ברור, אם כן, כי לנגד עיני הנתבעת 5 עמד רק הסבר של התובע שההגיון מתקשה לקבלו, ודאי

שלא בסבירות גבוהה, וגם התובע עצמו הבין זאת והצביע על הקושי הגלום בהסברו.

.לאור האמור ניתן לקבוע כי הנתבעת ,5 שקראה חלק מחילופי המסרונים בפרסומו של הנתבע

,1 האמינה בתום לב באמיתות מסקנתו של הנתבע 1 – כי מדובר במי שנמשך אל קטינות ומבקש

לקיים עימן קשר מיני, אשר לפחות בשפת הדיבור העממית והלא מקצועית יש המכנים –

פדופיל.

ויוזכר שוב, הגנות תום הלב עוסקות באמונת המפרסם ולא בשאלה העובדתית האם מדובר

באמת.

אשר לשאלה האם התכוונה הנתבעת 5 לפגוע בתובע על ידי הפרסום במידה גדולה משהיתה

סבירה לשם הגנת הערכים המוגנים בסעיף )2(15 לחוק, ראוי לזכור את דבריו של כב’ השופט

(כתוארו אז) אהרון ברק בע”א 788/79 אברהם ריימר נ עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ”ד

לו)2( ,141 148 )23.7.1981( פסקה 1 לחוות דעתו) –

לחוק חייב תום הלב מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15

בכל אחד ואחדלהתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית

פרסומיה של הנתבעת 5 בוצעו באמצעות שיתוף בדף הפייסבוק שלה את הקישור אל פרסום

הנתבע 1 שלראשון מביניהם הוסיפה את הכיתוב – “הורים לילדים בנתניה הזהרו,” כאשר לדף

זה חשופים אלה המוגדרים כחבריה ברשת פייסבוק, היינו – אנשים קרובים אליה.

מתגוררת בנתניה הדעת נותנת כי לפחות חלק לא מבוטל מחבריה מאחר שהנתבעת 5

.מתגוררים אף הם בנתניה, וכאמור לעיל – היא אף הוסיפה לאחד הפרסומים פניה מפורשת אל

הורים לילדים בנתניה. אך יוזכר, הנתבעת 5 היתה מודעת גם לעובדה שהתובע נסע מחוץ לנתניה לצורך המפגש עם

אותה “קטינה” נחזית, כך שברי שהיה לה ענין להזהיר את כל חבריה ולא רק את אלה המתגוררים בנתניה, אלא שסברה כי תושבי נתניה ככל הנראה מצויים בסבירות גבוהה יותר לסיכון מצד התובע בשל קרבתם הפיזית אליו.

. לאור הקביעה כי הנתבעת 5 האמינה בתום לב בסיכון הנשקף מן התובע לילדים המצויים

בסביבתו, כאשר מדובר במי שאמר על עצמו (בחקירתו, נספח 1 לתצהיר הנתבע ,3 עמ’ 2 שורות )7-6 – “אני עושה אירועים אני די גי ואני עושה בת מצוות חתונות בר מצוות ואני חיי את הילדים,” אני סבור כי מן האמור עולה שהנתבעת 5 לא התכוונה לפגוע בתובע על ידי הפרסום במידה גדולה משהיתה סבירה, ולטעמה נדרשת, לשם הגנה על קטינים.

. ספק אם היתה דרך טובה או ממוקדת יותר לבצע את הפרסום לשם השגת אותה מטרה, הדבר

לא הוכח במסגרת הליך זה ואף לא הוצעה דרך כזו, אך וודאי שהדרך בה נקטה הנתבעת 5 אינה

מצביעה על כוונה לפגיעה מעבר לסביר לשם המטרה האמורה. . התובע טען כי תום ליבה של הנתבעת 5 נשלל בשל העובדה שגם לאחר שהעביר אליה את פסק דינו של בית המשפט בתיק בת”א – “הקובע כי הפרסומים של דוביצקי נגדי הם לשון הרע” (סעיף 35 לסיכומים מטעמו) לא הסירה את הפרסום.

. יש להדגיש כבר עתה כי אין ספק שהפרסומים נעשו לפני שנחשפה הנתבעת 5 לפסק דין זה

ולכן נהיר כי לא היה יכול לשמש יסוד להלך רוחה במועדי הפרסומים, אולם אינני מקבל טענה

זו גם כמדד להבנה בדיעבד של עמדתה ותום ליבה. כאמור בכותרתו במפורש – מדובר בפסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה, כאשר במצב כזה נחשף בית המשפט שנתן את פסק הדין רק אל טענות התובע בקשר לפרסומים ולא אל טענות ההגנה של הנתבע .1 . לכן, מדובר אמנם בהכרעה משפטית מחייבת בין הצדדים לאותו הליך – התובע והנתבע ,1

אך האם ניתן לקבוע כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה על סמך עמדת צד אחד בלבד ישכנע מתבוננת מן הצד כמו הנתבעת ,5 באופן השולל את תום ליבה, כי המסקנות שהסיקו היא והנתבע 1 מהתנהגות התובע שאינה שנויה במחלוקת שגויות? – לטעמי התשובה לכך שלילית. יש לזכור כי אל הנתבעת 5 הועברה רק פסיקתה הכוללת ציוויים אופרטיביים בלבד ולא כל הנמקה או התייחסות לתוכן פרסומי הנתבע .1 הלך רוחה של הנתבעת 5 בעקבות קבלת פסק דין זה מתבטא גם בתגובתה לפרסום אחר של הנתבע ,1 שהעלתה לאחר קבלתו, בה כתבה – “ניב אביטל מנתניה מבקש שאמחוק את הפוסט שלו … כי עשיתי שיתוף לפוסט שלו … הוא מאוד מוטרד כנראה” (סימני שלוש הנקודות מצויים במקור.)

. בשים לב להנחיות בית המשפט העליון בפס”ד ניידלי באשר לאופן המקל בו יש לעשות שימוש

במבחני ההגנות השונות ביחס לפרסום בדרך של שיתוף, יש להסיק מכל האמור לעיל כי קמה

לנתבעת 5 הגנת סעיף )2(15 לחוק. כאן המקום לציין כי מסקנותי אלה מובילות לכך שגם היסודות הנדרשים לשם התקיימות

הגנות סעיפים )3(15 ו()5(15-ב) מתקיימים.

באשר ליסוד תום הלב אין צורך לחזור על הדברים שנאמרו לעיל. באשר ליסודות הספציפיים – סעיף )3(15 דורש את התקיימות התנאים הבאים (שנהר, עמ’

.295 – (א) ענין אישי וכשר שהגנה עליו מצדיקה את הפרסום (ב) תוכן הפרסום נועד להגן על

אותו ענין (ג) הפרסום הופנה לאנשים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף.

. הראיתי כבר לעיל כי מתקיימת בענייננו חובה מוסרית, ואותם נתונים עצמם הם גם

המצביעים על קיומו של ענין אישי וכשר שהפרסום נועד להגנה עליו, היינו – הגנה על קטינים

בסביבת מגוריו של התובע.

.אין שום ספק כי פרסום המצביע על הסיכון העלול לנבוע מקרבת התובע לקטינים בשל מה

שהנתבע 1 פרש, והנתבעת 5 בעקבותיו, כנטייתו המינית נועד למנוע סיכון זה ובכך להגן על

אותו ענין.

. אשר לקהל היעד אליו הופנה הפרסום, כפי שצויין לעיל הפרסום בוצע בדף הפייסבוק של

הנתבעת 5 החשוף אל המוגדרים כחבריה ברשת חברתית זו, אשר ההנחה כי היא חלק ניכר

מהם מתגוררים – כמוה – בנתניה.

הנתבעת 5 אף ציינה במפורש בראש הפרסום הראשון – “הורים לילדים בנתניה היזהרו,”

היינו – כיוונה את הפרסום באופן ממוקד אל הורים אלה.

אמנם לא הוכח לפני כי כל חבריה של הנתבעת 5 ברשת החברתית פייסבוק הם הורים לילדים

קטינים בנתניה, אולם יש להניח כי למרביתם המוחלטת קשר קרוב לקטינים להוריהם, ובשים לב למבחנים המרוככים הנוהגים ביחס לשיתוף פרסום קודם אני סבור כי די בכך כדי לקיים

את תנאי הגנה זו.

. סעיף ()5(15ב) מגן על פרסום שהוא – “הבעת דעה על התנהגות הנפגע  כאדם שענינו

משמש נושא לחקירה  או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו

באותה התנהגות.”

ראינו כבר כי העובדות המובאות בפרסום הן ענין שלגביו נחקר התובע בחשד לביצוע עבירה

פלילית וכי הטענה בפרסום כי מדובר בפדופיל היא הבעת דעה על אופיו באופן שנתגלה ממעשיו, דהיינו – מן ההתכתבות הכוללת שיח בעל אופי מיני עם מי שסבר שהיא קטינה ומהגעתו לפגישה עימה שבהתכתבות ביניהם נאמר במפורש כי מטרתה מינית וכשבאמתחתו אביזרים

היכולים לשמש לכך.

יש להדגיש כי בשונה מהגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק הדורשת ענין ציבורי, אין ביחס

להגנת סעיף ()5(15ב) דרישה כזו (שנהר, עמ’ ,)324 הגם שלאור האמור לעיל סבורני כי מקרה

זה היה עומד גם בדרישת ענין ציבורי.

.מן האמור לעיל נובע כי גם הגנת סעיף זה עומדת לנתבעת .5

ב. פגיעה בפרטיות 

. לטענת התובע, אותם פרסומים – לצד היותם פרסומי לשון הרע – מהווים גם פגיעה בפרטיותו

בשל העובדה שפורסמו בהם שמו המלא, תמונתו, כתובתו ומשלח ידו שלא למטרה לשמה

נמסרו כהוראת סעיף )9(2 לחוק הגנת הפרטיות.

.יוער כי התובע ציין בכתב התביעה כי גם מספר תעודת הזהות שלו פורסם על ידם אך לא הפנה

לפרסום הכולל פרט זה ולא התייחס לכך בסיכומים.

עוד טען התובע כי פרסום תמונתו בצירוף הכיתוב המייחס לו פדופיליה מהווה פרסום

בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו וככזה אסור על פי הוראת סעיף )4(2 לחוק

הגנת הפרטיות.

.ניתן להתלבט בשאלה האם לשונו של סעיף )9(2 לחוק הגנת הפרטיות, המתייחסת ל –

שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה

נמסרה,” רלוונטית לענייננו, אולם אינני נדרש לדיון מפורט זה.

גם אם אניח כי אכן מתקיימים במקרה זה יסודות הפגיעה בפרטיות ביחס לתובע מחיל סעיף

18 לחוק הגנת הפרטיות הגנות דומות לאלו הקבועות בחוק איסור לשון הרע על פגיעה בפרטיות.

ההגנה שבסעיף )2(15 לחוק איסור לשון הרע כלולה בסעיף ()2(18ב) לחוק הגנת הפרטיות,

ההגנה שבסעיף )3(15 לחוק איסור לשון הרע כלולה בסעיף ()2(18ג) ואל ההגנה שבסעיף )5(15

לחוק איסור לשון הרע מפנה חוק הגנת הפרטיות במפורש בסעיף ()2(18ו.)

. מאחר שקבעתי לעיל כי הגנות אלה על פי חוק איסור לשון הרע חלות בענייננו אינני נדרש

לדיון נוסף בשאלת חלותן גם לפי חוק הגנת הפרטיות.

ג. מסקנות ביחס לנתבעת 5 

. מצאתי כי חלות על פרסומי הנתבעת 5 שלוש הגנות שונות מהגנות תום הלב שבחוק איסור

לשון הרע, הנוגעות גם לפגיעה בפרטיות.

די בקיומה של הגנה אחת מאלה כדי להביא לתוצאה של דחיית התביעה נגד הנתבעת .5

בשולי הדברים יוער כי הנתבעת 5 נמנעה שלא כדין מהתייצבות לשני דיונים – ביום 31.3.19

.וביום 23.5.19 – בטענה שהיא חולה ואינה יכולה להתייצב, בשני המקרים הוריתי לה להמציא

אישורים רפואיים על כך ובשניהם נמנעה מעשות זאת.

. מעבר לעצם המחדל יש להזכיר כי בעקבות זאת נדרש התובע להוצאות מיותרות לשם ביצוע

מסירות אישיות של בקשות שהגיש למתן פסק דין נגדה בהעדר התייצבות, וברי כי התנהלות

תלקח בחשבון לענין פסיקת ההוצאות.

סיכום

. העולה מכלל האמור לעיל הוא כי התביעה נגד הנתבעים ,3 4 ו5- נדחית במלואה, ביחס

לנתבעים 4-3 מאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח לגביהם את יסוד הפרסום ביחס אליו, וביחס

לנתבעת 5 מאחר שהוכחו הגנות תום לב ביחס לפרסומיה.

בהתייחס לנתבעים ,4-3 הערתי בחתימת הפרק העוסק בהם כי למרות דחיית התביעה נגדם

יש בפרסומם פגם ניכר, בכך שנתנו פומבי ביודעין לאמצעי לעקיפת צווים שיפוטיים, פגם אשר גם אם אינו מוביל לקבלת התביעה ילקח בחשבון בפסיקת ההוצאות

בשים לב לכך מצאתי כי למרות התוצאה ישאו הנתבעים 4-3 בהוצאותיהם.

בהתייחס לנתבעת ,5 ציינתי בחתימת הפרק העוסק בה מחדלים מצידה במהלך ניהול ההליך

באי התייצבות לדיונים אשר ההסברים שבקשה לתת להם נמצאו – במקרה הטוב – לא

מוכחים, והדבר גרם לתובע הוצאות שילקחו בחשבון בפסיקת ההוצאות.

.בשים לב לאמור לעיל ולעובדה שהוצאותיה בפועל של הנתבעת 5 היו מופחתות גם בשל

העובדה שלא היתה מיוצגת בהליך, אך גם בשים לב למשך ניהול ההליך ואופן ניהולו על ידי

התובע, ישא התובע בהוצאות הנתבעת 5 בסך 5,000 .₪

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכזלוד תוך 45 יום.

 ניתנה היום, י”ב סיוון תש”פ, 04 יוני ,2020 בהעדר הצדדים.

תשובה: עו”ד אסף דוק ו ניב אביטל לא השלימו עם התוצאה הסופית של פסק הדין ומיהרו לערער. על הדרך זה עלה לניב אביטל עוד כמה אלפי שקלים שאבא משה נאלץ לשלם. 

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

 

 

ע”א 42770-07-20 אביטל נ’ סבג

 

 

 

 

מספר בקשה:2

לפני

כבוד השופטת שרון גלר

 

 

 

המבקש:

 

 

ניב
אביטל

 

נגד

 

המשיבה:

אסתר
אתי חזן סבג

 

  

 

החלטה

 

1.     בקשה להארכת מועד להגשת
ערעור.

 

2.    
המבקש הגיש תביעה בבימ”ש קמא כנגד מספר נתבעים,
ביניהם המשיבה. ביום  4.6.20 ניתן פסק דין
בתביעה כנגד המשיבה וכנגד שני נתבעים נוספים. טרם ניתן פסק דין ביחס לנתבעת נוספת,
והדיון בעניינה פוצל מהדיון בעניינם של יתר הנתבעים מסיבות אישיות בהסכמת הצדדים.

 

3.    
המבקש עתר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של
בימ”ש קמא וזאת עד למתן פסק דין בתביעה המתבררת כנגד הנתבעת הנוספת., נטען כי
הדבר יביא לייעול הדיון וימנע פסיקות סותרות ביחס למסכת עובדתית דומה.

 

4.    
 המשיבה התנגדה לבקשה.
בתגובה העלתה המשיבה טענות שונות בעניין המבקש (טענות לביצוע מעשים פליליים כמפורט
בפרסומים הנטענים נשוא ההליך), כמו גם טענות לעניין התנהלותו הדיונית הלקויה ואי
תשלום הוצאות. המשיבה הוסיפה כי נגרמה לה עגמת נפש ניכרת בשל ניהול ההליך ואין
מקום ליתן הארכת מועד באופן שיביא להתמשכות ההליך. כמו כן נטען כי המבקש הוא שביקש
לפצל את הדיון בעניינם של הנתבעים ולקבלת פסק דין ביחס לחלק מהנתבעים, ומשכך אין
מקום להארכת מועד כמבוקש.

 

5.    
המבקש הגיש תשובה ושב על טענותיו, כמפורט לעיל. המבקש
הוסיף כי תצהיר המשיבה והנתבעת הנוספת כמעט זהים וכי אין סיבה לנהל הליכים נפרדים
באותו עניין.

 

6.    
לאחר עיון בבקשה על צרופותיה מצאתי לדחותה.

 

7.    
בימ”ש קמא פיצל את הדיון בעניינם של הנתבעים בהסכמת
המבקש (ר’ החלטה מפרוטוקול הדיון מיום 12.9.19). היה על המבקש, שהסכים לפיצול
הדיון, לקחת בחשבון כי פסקי הדין בעניין כלל הנתבעים לא יינתנו כמקשה אחת וכפועל
יוצא כך אף הליכי הערעור שיוגשו. יצוין כי כעולה מהבקשה, דיון הוכחות בתביעה
שהוגשה כנגד הנתבעת הנוספת קבוע ליום 7.9.20 וטרם ניתן פסק הדין בעניינה ואין כל
הצדקה להארכת המועד להגשת הערעור עד לקבלת פסק דין בעניין הנתבעת הנוספת, עניין
שעשוי לארוך זמן ממושך. משטרם ניתן פסק דין ביחס לנתבעת הנוספת, אף לא ברור האם
יהיה צורך בהגשת ערעור ביחס להליך המתנהל בפני בימ”ש קמא.

 

אוסיף
כי פסק הדין שניתן בעניינה של המשיבה הינו עובדתי, חרף הטענה כי ישנו דמיון בתצהירי
המשיבה והנתבעת הנוספת, ברי כי בימ”ש קמא יקבע ממצאיו ביחס לנתבעת הנוספת בהתאם
לעובדות הספציפיות שייפרסו לפניו. משכך אין בעניין זה כדי להצדיק היעתרות לבקשה וכפי
שציינתי לעיל, לא ברור אם אכן ההכרעות בעניינן של נתבעות אלו יהיו זהות, ואם המבקש
יגיש ערעור על פסק הדין שיינתן.  

 

8.    
לאור האמור,  לא
הראה כי ישנו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

 

אציין
כי פסק דינו של בימ”ש קמא מבוסס על קביעות עובדתיות, אשר לא על נקל תתערב בהן
ערכאת הערעור כך שהמבקש לא הראה כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, ומכל מקום, נוכח
המפורט לעיל, אין הצדקה להארכת המועד כמבוקש.

 

9.    
הבקשה נדחית.

 

המבקש
יישא בהוצאות המשיבה בסך 500 ₪

 10.  
משהבקשה הוגשה עוד בטרם חלף המועד להגשת ערעור, ניתנת
אורכה להגשתו עד ליום 13.9.20.

תז”פ-
14.9.20.

 ניתנה היום, י”ח אלול תש”פ, 07 ספטמבר 2020, בסמכותי כרשמת, בהעדר
הצדדים.

          

בדיון שנידון בפני הרכב של 3 שופטים הערערו נדחה והשופטים הבהירו שפסק הדין ישאר על כנו וניב אביטל חויב בהוצאות משפט לאסתר חזן. פסק הדין הפניכם: 

 

לפני:

כבוד השופט העמית אילן ש’ שילה – אב”ד

כבוד השופט יחזקאל קינר

כבוד השופטת יסכה רוטנברג

 

 

המערער

 

ניב אביטל
ע”י ב”כ עו”ד גיא צברי

 

נגד

 

המשיבה

אסתר אתי חזן סבג

 

 

 

   

 

פסק דין

 

 

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב’ השופט אלי ברנד) מיום 04.06.20 (ת”א 42937-11-17) שבו נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבה.

 

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

 

1.           התביעה הוגשה נגד חמישה נתבעים, המשיבה היא נתבעת 5 ועניינה בלבד נדון במסגרת ערעור זה.

 

2.           תביעת המערער נגד המשיבה הוגשה בשל שני שיתופים ששיתפה בדף הפייסבוק שלה, ביום 23.06.17 וביום 17.08.17, ובהם קישורים לפרסומים שפרסם נתבע 1 (“דוביצקי“) נגד המערער. לטענת המערער הפרסומים שפרסם דוביצקי מוציאים דיבתו רעה, ומכאן התביעה שהגיש נגד המשיבה בגין שני השיתופים ששיתפה. 

 

3.           הפרסומים שפרסם דוביצקי התייחסו לאירוע שהתרחש בשנת 2014 (“האירוע“) עת המערער היה בן 21. דוביצקי ששם לו אז מטרה לאתר פדופילים ולהסגירם למשטרה, נהג להשתתף בצ’אטים במרשתת בהם הציג עצמו כקטינה, וקבע מפגשים עם בגירים שביקשו להיפגש למטרות מיניות. כשנקבעה פגישה שכזו, הזמין דוביצקי את המשטרה, וצילם את מעצר הבגיר על ידי המשטרה.

באירוע המדובר ניהל המערער שיחה באחד האתרים עם דוביציקי שהציג עצמו כקטינה בת 13. השיחה כללה תכנים מיניים ובסיומה קבעו המערער ודוביצקי (המתחזה) פגישה למחרת היום. המערער הגיע לפגישה ושם נעצר על ידי המשטרה, שלאחר חקירה לא הגישה נגדו כתב אישום.

בפרסום שפרסם דוביצקי הוא תיאר את האירוע ואף הוסיף תמונות, ועל בסיס אותו אירוע טען שהמערער הוא פדופיל.

המערער לא חלק על העובדות האמורות, אך טען שכוונותיו היו שונות ופרשנות דוביצקי לעובדות אינה נכונה (במשטרה טען כי הגיע למקום כדי להזהיר את הקטינה ובבית משפט קמא טען כי סבר שהקטינה היא בגירה).

 

4.           לאור מהות הפרסום כמתואר לעיל, לא היתה מחלוקת של ממש לגבי כך שהפרסומים הם בגדר לשון הרע, שכן הם עלולים “להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם” או שהם יכולים “לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” או “לפגוע באדם במשרתובעסקו, במשלח ידו או במקצועו” (סעיפים 1(1)(2)(3) לחוק איסור לשון הרע תשכ”ה – 1965 (“החוק“).

              עם זאת, המשיבה טענה שהיא לא פרסמה את הדברים אלא אך שיתפה פרסומים שפורסמו קודם לכן על ידי דוביצקי, ושמכל מקום עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק, הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. 

 

5.           בית משפט קמא קבע כי מאחר שהפרסומים שפרסם דוביצקי הם בגדר לשון הרע, גם השיתופים ששיתפה המשיבה את הפרסומים הם בגדר לשון הרע, וזאת בהתאם להלכת ניידלי (רע”א 1239/19 שאול נ’ ניידלי תקשורת בע”מ (8.1.20)). 

מכאן נפנה בית משפט לבחון אם עומדת למשיבה איזו מההגנות הקבועות בחוק, מצא כי מהות טענת המשיבה היא שהשיתוף ששיתפה הוא בגדר הבעת דעה מותרת, שעל כן קבע שההגנה הרלוונטית היא הגנת תום הלב ולא הגנת אמת הפרסום.

לבסוף קבע כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(2), 15(3), 15(5) לחוק איסור לשון הרע, שעל כן דחה התביעה.

 

6.           טענתו העיקרית של המערער בערעור שבפנינו מכוונת נגד הקביעה כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב. לטענתו, הגנה זו אינה יכולה לעמוד למשיבה, שכן שיתפה את הפרסומים של דוביצקי, אף שידעה כי ניתן פסק דין המורה על איסור הפרסום והסרתו. ואדם המשתף ביודעין פרסום שבית משפט הורה על הסרתו, אינו יכול להיחשב תם לב.

 

 

 

דיון והכרעה

 

7.           פסק הדין שהורה על הסרת הפרסום, ואשר בגינו טוען המערער כי לא עומדת למשיבה הגנת תום הלב, ניתן במסגרת הליך אחר שהמשיבה לא היתה צד לו, שבו תבע המערער את דוביצקי בלשון הרע בגין פרסומים שפרסם נגדו (ת”א 52079-05-17 בבית משפט השלום בתל אביב). דוביצקי לא התגונן מפני התביעה וביום 17.07.17 ניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה, שבו בין היתר נאסר עליו לפרסם כל פרסום אודות המערער, וכן נצטווה להסיר כל פרסום אודות המערער.

 

8.           לאחר שהמשיבה שיתפה לראשונה ביום 23.6.17 את אחד מפרסומי דוביצקי, פנה אליה המערער באותו יום בהודעה פרטית בדף הפייסבוק, וביקש כי תסיר את השיתוף. המשיבה לא נענתה לפנייה, וכחלוף כמעט חודש ימים, ביום 19.07.17 ויומיים לאחר שניתן פסק הדין נגד דוביצקי בתביעה האחרת, שלח המערער למשיבה הודעה פרטית נוספת בדף הפייסבוק, שתוכנה: צילום של דף אחד מתוך שלושה הנושא את הכותרת “בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה” בתביעתו נגד דוביצקי, שאין בו נימוקים אלא “פסיקתא” הנחזית להיות חלקית. בתחתית הצילום מופיעה פתקית הנושאת תאריך 17.7.17, שבה נכתב “ניתן פסק דין כמבוקש“, כשבכותרתה תאריך, מספר התיק וציון “רש’ יוחנן גבאי” (ששופטים ועורכי דין יודעים כי מדובר ברשם, אך מי שהדיוט בתחום המשפט, אינו אמור לדעת זאת). אין בפתקית חתימה או חותמת של בית המשפט. למען ירוצו הקוראים נביא כאן את הצילום ששלח המערער למשיבה:

  9.           המשיבה לא נענתה לדרישה ולא הסירה את השיתוף. ביום 14.8.17 שלח לה המערער הודעה נוספת בזו הלשון: “הודעה אחרונה למחיקת הפוסט לפני הגשת תלונה, תודה”, אך המשיבה לא הסירה את הפרסום, אלא הוסיפה ושיתפה ביום 17.8.17 פרסום אחר של דוביצקי אודות המערער, וכן כתבה בדף הפייסבוק של דוביצקי תגובה כדלקמן: “ניב אביטל מנתניה מבקש שאמחוק את הפוסט שלו … כי עשיתי שיתוף לפוסט שלו … הוא מאוד מוטרד כנראה”.

 10.         מכאן טענת המערער כי המשיבה ששיתפה פרסום אף שידעה כי בית משפט הורה להסירו, אינה יכולה להיחשב תמת לב.   

 11.         בית משפט קמא דחה טענה זו משני טעמים: האחד, מהטעם שהשיתופים ששיתפה המשיבה נעשו לפני שהיא נחשפה לפסק הדין (סעיף 214 לפסק הדין). השני, מהטעם שמדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה, וכאשר למשיבה הועברה רק פסיקתא, שממנה לא יכלה לעמוד על הנמקותיו של בית משפט, על כן אין בכך כדי לשלול את תום ליבה (סעיפים 215 – 218 לפסק הדין).

 12.         איננו שותפים להנמקות אלו. ההנמקה הראשונה שגויה שכן השיתוף השני נעשה לאחר שהמערער שלח למשיבה צילום פסק הדין. באשר להנמקה השנייה, אין מקום להבחין בין פסק דין שניתן לאחר דיון ובין פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא פסק דין תקף ומחייב, על כן מקובל עלינו כי ככלל מי שמשתף ביודעין פרסום שבית משפט אסר על פרסומו והורה על הסרתו, אינו יכול להיחשב תם לב.

 13.         עם זאת, אנו סבורים כי בנסיבות שבפנינו עומדת למשיבה הגנת תום הלב, שכן לא שוכנענו כי הייתה ערה לאמור בפסק הדין, ודאי לא למשמעויותיו. נוכח מסקנה זו לא מצאנו צורך לבחון אם עומדת למשיבה גם ההגנה הנוספת שהיא טוענת ל -, הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.

 14.         כפי שציין בית משפט קמא, מדובר בפסק דין שניתן בהליך שבין המערער לבין דוביצקי. לא נטען כי המשיבה, שלא הייתה צד לאותו הליך, ידעה או יכולה הייתה לדעת על קיומו של פסק הדין עד שהמערער שלח לה את הצילום האמור. דא עקא, המערער שלח למשיבה את הצילום במסגרת הודעה פרטית בדף הפייסבוק, כשלהודעה ששלח לא צירף כל הסבר או התייחסות למהות הצילום ששלח ולתוכנו, וכל שנשלח הוא צילום של עמוד כמובא לעיל.

לא הוכח כי המשיבה קראה את צילום המסמך שנשלח לה, ובוודאי שלא הוכח כי עמדה על טיבו והבינה משמעותו.

15.         יתר על כן, ההודעה הראשונה בה התבקשה המשיבה להסיר את השיתוף נשלחה לה ביום 23.06.17. רק כעבור כחודש ימים, ביום 19.07.17 שלח לה המערער הודעה נוספת בה צילום הפסיקתא, כאמור ללא התייחסות כלשהי לגבי מהות המסמך ששלח. לא נאמר כי המסמך הוא פסק דין, לא נאמר מה תכנו ומה משמעותו, לא נכתב כי פסק הדין ציווה על דוביצקי להסיר את הפרסום, ודאי לא נאמר כי המשיבה משתפת בפרסום שבית משפט הורה על הסרתו.

        בנסיבות אלו, לא ברור אם המשיבה הבינה כי הצילום שנשלח לה הוא המשך לבקשה שנשלחה לה כחודש ימים קודם לכן להסיר את הפרסום. ודאי לא הוכח כי המשיבה הבינה שהצילום נשלח לה כדי להזהירה כי היא משתפת פרסום שבית משפט הורה על מחיקתו, ושעל כן יש להסירו.  

16.         ואכן, בפנייה הראשונה של המערער למשיבה מיום 23.06.17 (טרם מתן פסק הדין) אין כל התייחסות לכך שהמערער הגיש נגד דוביצקי תביעת לשון הרע, ונכתב בה כך: “שלום אתי, השיתוף שלך לפוסט של אבי דוביצקי הוא נתינת יש בעבירת לשון הרע ודיבה של עניין שלא קיים. מבקש ממך למחוק את הפוסטים, תודה” (נספח 20 לתצהיר). ביום 19.07.17 שלח המערער למשיבה את צילום הפסיקתא ללא כל מלל נוסף. כחלוף כחודש ימים, ביום 14.08.17 שב וביקש המערער כי השיתוף יוסר, ושוב מבלי לאזכר כלל את פסק הדין ששלח כחודש ימים קודם לכן. וכך נכתב: “הודעה אחרונה למחיקת הפוסט לפני הגשת תלונה, תודה” (נספח 23 לתצהיר המערער).  

 

17.         מכאן שבזמן אמת, אף שהמערער פנה למשיבה בבקשה כי תמחק את השיתוף, הוא לא נימק זאת בפסיקתא שניתנה בתיק האחר, אלא בטענה כי יש בדברים משום לשון הרע. הוא גם לא מצא לנכון להפנות את המשיבה לכך ששלח לה צילום של פסק דין, או כי לאור הפסיקתא עליה להסיר את השיתוף. 

בנסיבות אלו לא שוכנענו כי המשיבה הבינה כי הצילום ששלח לה המערער הוא פסק דין, וגם אם עיינה במסמך שנשלח, לא ברור אם היתה ערה למשמעותו ולכך שהיא משתפת פרסום שבית משפט אסר.  

ואכן, מחקירתה הנגדית של המשיבה עולה הרושם כי היא לא היתה ערה לקיומו של פסק הדין, וכשנשאלה אם נשלח לה פסק הדין השיבה: “יכול להיות שכן. קשה לזכור. כנראה שקיבלתי את המסמך.  את ההודעה הראשונה אני זוכרת בוודאות, את פסה”ד – לא יכולה לזכור” (עמ’ 44 שורות 4 – 5).

 

18.         בשל נסיבות אלו לא ניתן לייחס למשיבה שיתוף ביודעין של פרסום שבית משפט אסר על פרסומו והורה על הסרתו, ומטעם זה אנו מסכימים כי עומדת למשיבה הגנת תום הלב, כפי שקבע בית משפט קמא. 

  

19.         הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה, שאינה מיוצגת, בסכום של 1,000 ₪.

המזכירות תעביר למשיבה את סכום ההוצאות מתוך העירבון שהופקד, ויתרת הסכום תוחזר למערער.  

 ניתן היום, כ”ט ניסן תשפ”א, 11 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

 

 

אילן  ש’ שילה, שופט עמית-אב”ד

יחזקאל קינר, שופט

יסכה רוטנברג, שופטת

 

 

 

 

 

כנראה שגם עורכי דין קולטים שהם הפסידו ומרימים ידיים או שפשוט הלקוח נגמר לו הכסף והבין שהם עשקו אותו. לפעמיים אנשים רעים מקבלים מכות עד גבי מכות מסיבה מסויימת. בסופו של יום כל מי שעושה חיפוש בגוגל על המקרה הזה ועל השם ניב אביטל מגיע לאותו מקום. הסיוט שלא נגמר מאת אסתר חזן.

בפניכם דו”ח החקירה שהוגש לתיק בית המשפט: עצוב מאוד שניב אביטל הגיע למצב הזה של שקרים.

.

ניב אביטל נחקר במשטרה
ניב אביטל נחקר במשטרה
ניב אביטל נחקר במשטרה2
ניב אביטל נחקר במשטרה2
ניב אביטל נחקר במשטרה
ניב אביטל נחקר במשטרה
ניב אביטל נחקר במשטרה
ניב אביטל נחקר במשטרה

בפניכם דו”ח החקירה שהוגש לתיק בית המשפט: עצוב מאוד שניב אביטל הגיע למצב הזה של שקרים.

אבי דוביצקי | ההפסדים של עו"ד אסף דוק

הצלחות של אבי דוביצקי

הצלחות